АвторТема: к дню памяти.про милхемет леванон... макор ришон (на иврите)  (Прочитано 523 раз)

0 Пользователей и 1 Гость просматривают эту тему.

Оффлайн Big_White

  • На Монстре нужно рубить в АД
  • *
  • Сообщений: 306
  • На каждое ваше «увы» есть наше «зато»
אחר שהוא זכה לגה כניסות ומגה תגובות בישראבלוג והגיע לעמוד הראשי לדי הרבה זמן כימעט לפני שנתיים... הגיע לפרסם אותו גם כאן.

יום אחד התעוררתי וגיליתי שמשהו מוזר קרה. שכבתי במיטה לבנה, באמצע חדר מוזר ולבשתי איזה חלוק הזוי. הרגשתי כבד כמו אבן איפה אני? עברה בראשי המחשבה. בטוח לא בצבא, אז האג`ימה - להמשיך לישון. אחרי עוד מספר התעוררויות כאלה הבנתי שאני נמצא בבית חולים. מה קרה לי?! ניסיתי להיזכר. הלכתי מכות? לא זוכר. נפלתי מאיזה אוטו? שוב רבתי עם איזה "ידיד" ששבר לי את הראש עם שולחן?
הדבר המעניין הוא שכל הזמן הופיעו אנשים שניגשו אלי, קרצו וצרחו "כל הכבוד!"
אני לא הצלחתי לדבר, או אפילו לפתוח את הפה אבל חייכתי והנהנתי בראש כאומר "אין לי מושג מה אתם רוצים ממני, אבל תודה על תשומת הלב". ואז **** אמר לי: נפצעת קשה בלבנון. היה לי ברור שהוא מנסה לעבוד עלי. לא זכרתי כלום.
לא כניסה ללבנון, לא את המלחמה, ואפילו לא את חטיפת החיילים בצפון.
אבל אנשים נוספים אמרו לי את אותו הדבר. "נפצעת בלבנון, יש מלחמה בצפון. חילצו אותך עם מסוק".
אחרי מספר ימים כאשר חזרתי מהשירותים קפצה מולי תמונה: אני מכניס טילי לאו לתוך התיק שלי, לפני ההכנות ליציאה לפעולה.
ניסיתי להיזכר, אבל הזכרון שלי נעלם אי שם בין סדיני הבי"ח.

לאחר שבוע הצוות שלי קיבל מספר שעות לבקר אותי בבית החולים. זה היה מפחיד. ראיתי את המבטים שלהם כשהם הסתכלו על הפנים שלי. אני לא מאשים אותם, אני לא זיהיתי את עצמי במראה. כדור 5.56 בפנים זה לא בדיוק כרטיס לתחרות אופנה. אבל הדבר המפחיד ביותר הוא השכחה. עמד מולי חבר מהצוות המקביל, בחור שגר באותה עיר כמוני, שהיה ידיד טוב לכל אורך השירות שלי.
"אתה זוכר אותי?" שאל. "כמובן שאני זוכר אותך" עניתי. "אני זוכר מה עשינו לפני חודש, אני זוכר על מה דיברנו, אני זוכר איך הגעת אלינו ליחידה, אני זוכר הכל. חוץ מדבר אחד - אני לא מצליח להיזכר בשם שלך!" אבל בסופו של דבר הכל חזר. או יותר נכון, כמעט הכל. חודש אחרי שהתעוררתי כבר זכרתי את רוב פרטי המקרה. הכל התחיל עם חטיפת המילואימניקים בצפון.
באותו זמן היתה אמורה להיות לנו פעולה מאוד יוצאת דופן בשכם. משהו שהיה אמור להיות מאוד נועז.
מבלי להיכנס לפרטים, היינו אמורים לארוב ולחסל חולייה מפורסמת של מחבלים בלב הקסבה של שכם.
הכרנו את הקסבה בעל פה, וביצענו מאות של פעילויות שם. אבל הפעילות ההיא היתה אמורה משהו מיוחד. לא נרחיב עליה. ב"מ, אתם יודעים. הכל היה מוכן, וחיכינו רק למידע מודיעיני חם על מנת לבצע את הפעילות. ואז לפתע קראו לכולם והכריזו שהפעילות בוטלה. לא ציינו למה. היה ברור שמשהו קרה.
הקצינים נעלמו לדיונים, ואנחנו קיבלנו ציוד חדש, מהסוג שלא לוקחים לפעילויות באיו"ש. היה מתח של מלחמה באוויר. לבסוף נאמר: "עולים כנראה ללבנון".

יצאנו לסדרה של תרגילים, שהיו מיועדים לפעולה העתידית שלנו בלבנון.
הפעולה הייתה כה נועזת, עד כי נדמה היה לנו שלעולם לא יאשרו אותה.
המטרה הייתה להתגנב אל כפר של חיזבאללה (עייתא-א-שעב) המרוחקת כ3 קילומטר מהגבול הישראלי-לבנוני ולירות טילי לאו על 3 יעדים שעל פי המודיעין שימשו כמחסנים לטילי נ"ט, חומרי נפץ וטילים ארוכי טווח.
לאחר מכן היה עלינו לצאת מהכפר ולהסתתר בפאתים. המשכנו להתאמן, קיבלנו ציוד חדש מכל הסוגים, היה לנו כל מה שהיה צריך.
ההתרגשות והפחד הורגש חזק מאוד. אף אחד לא דיבר על כך, אך לכולם היה ברור שאנחנו הולכים להסתכן מאוד.
לשלוח 12 איש לבד (צה"ל עוד לא נכנס ללבנון באותה תקופה, רק הפצצות והפגזות) בשביל פשיטה זה מעשה מסוכן מאוד. זה מה ש101 עשו בשנות ה50, ואני יודע בוודאות שזו הייתה אחת הפעולות הנועזות ביותר שהיחידה שלי ביצעה מעולם.
ביום שלישי בצהריים היינו בשתולה, ליד הגבול. התבוננו בהרים, ושמענו את הפיצוצים מרחוק. הצתלמנו, כנהוג במקרים אלו. היה לפחות אחד שסירב להצתלם, והיה אחר שהצתלם, אבל עשה פרצוף מצחיק בכוונה, על מנת שהתמונה לא תוכל להופיע בעיתון. רצו הרבה בדיחות על מוות. זה נורמאלי, ועדיף שכך יהיה מאשר שכל אחד ישאר להתמודד עם הפחדים לבדו. היינו הצוות הוותיק ביותר ביחידה באותו זמן, וכבר יצא לנו להיתקל - ולהרוג. כאמור היינו 12 איש, כולל מפקד היחידה בכבודו ובעצמו שהחליט להצטרף אלינו ביחד עם הקשר שלו (שגם היה במקור מהצוות שלנו). אני הייתי חובש, קלע ונווט חוד. הצמד שלי היה המפק"צ שלנו, שלצוות לא הייתה דעה טובה מדי על יכולות הפיקוד שלו. לזכותו יאמר - שהוא איפשר לצוות לנהל את עצמו - ומאחר והיו מספר אנשים מאוד יצירתיים ובוגרים בצוות - זה תמיד עבד מצויין. כך היה גם הפעם. יצאנו לשטח בלילה. הפלחה"ן שלנו פרץ חלק קטן מהגדר, ווידא ש20 מטר ממנו אין מוקשים ומטענים.
זו הייתה הפעולה היחידה שלהם באותו לילה. ללבנון הם ייכנסו רק למחרת. הפלס"ר שלנו ביצע פעילות תצפית כ2 קילומטר מערבית לשתולה, גם כן בלבנון. צוות צעיר יותר מהיחידה שלי נכנס איתנו, והתמקם על גבעה כ400 מטר מהגבול בשביל לבצע תצפיות.
אז כאמור נכנסנו פנימה. הובלתי את הכוח על פי זכרוני מלימוד המפה.
החיזבאללה מצויינים בכל הנוגע להנחת מטענים, והתנועה שלי הייתה מאוד איטית וזהירה.
בדרך עברנו עמדה ריקה של בונקר קטן, שחיזבאללה בוודאי השתמשו בו על מנת לבצע תצפיות על הגבול. המשכנו לנוע.
עברנו כבר מחצית מהדרך (1.5 קילומטר בכשעתיים). עצרנו לנשום והתבוננו בשמיים. טילים עפו מישראל ללבנון. נראה כמו זיקוקים.
נחנו 10 דקות והמשכנו לנוע. הניווט נהיה עוד יותר מסובך.
לילה, אסור להדליק אור (או להשתמש בג`י פי אס - שגם הוא מואר) ללא עצירה וכיסוי הפנס והמפה בשמיכה טרם הפעלתו.
הצמחייה נהייתה גבוהה והפריע להתמצא בשטח. הלכתי רק בעזרת המצפן, הזכרון וספירת הצעדים.
הניווט אמנם לא היה ארוך, אך מאחר והוא היה כרוך בהתגנבות ובשטח קשה ועויין הוא היה אחד הניווטים היותר מאתגרים שביצעתי. בדיוק כשחשבתי שאבדנו, גיליתי שאנו עומדים ביעד - ושלושת הבניינים נמצאים מולנו, בפאתי הכפר. השארנו את עיקר הכוח מאחור, וחוליית החוד הוציאה את טילי הלאו והתפרסה בקו. אני הייתי הקיצוני שמאלי, והשטח שבו עמדתי נראה לי חשוף מדי.
זחלתי מעת שמאלה, ועוד טיפה שמאלה עד שמצאתי שיח שעמד לא רחוק מבניין נוסף (לא אחד מהיעדים). כיוונו את הטילים, וירינו אותם על היעדים. לא איכנס להסבר כיצד עובדים טילי הלאו, אבל הם בנויים בצורה כזו שאם יורים אותם על חדר ריק, אז הטיל פורץ את הקיר וכל הנמצאים בתוך החדר נפגעים מרסיסים מאותו הקיר. אבל אם יהיה חומר נפץ בתוך החדר - אז יש סיכוי סביר שהחומר נפץ יתפוצץ עם חדירת הטיל. מתוך 3 הבתים שירינו לעברם אני זוכר בבירור שלפחות אחד עלה באוויר. מה היה שם בדיוק (וגם כמה אנשים היו שם) אני לא יודע, אבל משהו בהחלט היה שם. לאחר הירי התחלתי להוריד את הטיל כאשר ראיתי דרך השיח 2 מחבלים מתקרבים אלי.
לא ראיתי נשק, והם היו קרובים מאוד - מרחק של 4 מטר - לא יותר מזה. התחלתי להוריד את הטיל לאו הירוי לאט לאט, ולהרים את הרובה שלי. בו בזמן סובבתי את הראש לאט לאט ופתחתי את הפה - כנראה בשביל לצעוק משהו לצוות. אני לא ממש יודע מה גרם לי לעשות זאת, כי מה שלימדו אותנו זה שבהיתקלות מטווח כזה דבר ראשון יורים - ורק אז מתחילים לדבר.
אבל הפעולה הזו בדיוק הצילה את החיים שלי. אחד המחבלים הרים את נשקו וירה צרור לעבר השיח. אני משוכנע שהוא לא ראה אותי, אלא פשוט ריסס את השיח ללא הבחנה. כדור ראשון נכנס לפה שלי, שבדיוק פתחתי על מנת לצעוק לצוות.
זה הציל את חיי, כי עקב הזווית של הראש שלי הכדור נכנס ישירות לפה, חלף 3 מילימטר מהמוח ויצא בחלק התחתון של אוזן שמאל. כדור שני פגע בשכפ"צ הקרמי באיזור הבטן, והשלישי נכנס ויצא מרגל שמאל. הזיכרון שלי מעורפל מעט בנקודה הזו.
אני זוכר שהרגשתי דחיפה, שנפלתי ושהבנתי שאני פצוע. חששתי שהמחבלים יבואו לגמור אותי, או לקחת אותי בשבי. התחלתי לזחול אל הצוות שלי. זחלתי כ15 מטר עד שהקשר שלנו מצא אותי. העמיסו אותי על אלונקה ותוך חיפוי של הנגביסט שלנו התחלנו לסגת.
בינתיים, כל הכפר התעורר. התחילו לירות לכיוון שלנו. שמענו הרבה ירי של נק"ל, וכנראה גם של מקלעים. לאחר כמה דקות התחילו לירות עלינו גם טילי נ"ט. הנסיגה הייתה מהירה מאוד, והשיחים הרבים מנעו מהמחבלים לזהות את נטיב הנסיגה שלנו בבירור.
המצב שלי היה קשה מאוד. הייתי בהכרה, וניסיתי לדבר אך ללא הצלחה. החובש השני של הצוות דיבר איתי כל הזמן על מנת למנוע ממני להירדם - ולמות. היה הרבה לחץ ובלאגן. הקצין שלי סיפר לי מאוחר יותר כיצד הוא ניסה לנקות את הפצע שלי בפנים והוציא חתיכות של עצמות מהפה שלי. היה ברור שאם לא אפונה לבית חולים כמה שיותר מהר אני אמות. הזמנו מסוק.
לאחר כחצי שעה הוא הגיע, מלווה במסק"ר נוסף. השעה כבר הייתה באיזור ה5 בבוקר, והאור היה מסוכן מאוד בשביל הטייסים. מיותר לציין שמיד עם הופעתם של המסוקים כל המחבלים התחילו לירות לכיוונם.
הצוות המתצפת אמר לי מאוחר יותר שהם ספרו לא פחות מ60 טילים שנורו עלינו ועל המסוקים. החובש השני בצוות סיפר שהוא ראה כיצד טיל אחד עף מעל המסוק, ומיד לאחר מכן טיל נוסף עף מתחת. הוציאו אותי לבסוף.
השטח לא איפשר נחיתה למסוק, אז הטייס הוריד אותו כמה שאפשר, עד שהרוטור האחורי כבר התחיל להילחם עם השיחים. הצוות שלי הרים את האלונקה ופשוט זרק אותה למעלה, שם הקצוות שלה נתפסו ע"י החברה של 669.
המצב שלי היה קריטי, והרופא התחיל לצעוק לטייס שינחת לא משנה איפה כי הוא חייב לנתח אותי מיד.
הטייס לא הסתכן להנחית את המסוק, מאחר והיה ברור שהוא נפגע במהלך הפינוי - והעדיף להוביל אותנו לבי"ח רמב"ם, שם צוות רופאים חיכה לי כבר במתקן הנחיתה.
...


התעוררתי לאחר שלושה ימים ולא זכרתי כלום.


יצא לי לראות את "ואלס עם באשיר", את "בופור" והשתתפתי בצילומים לסרט "לבנון" של שמוליק מעוז. כל הסרטים הללו מראים את דמות החייל הקורבן. זה שלא יודע על מה הוא נלחם, זה שיורה ואז מגלה שהוא ירה על ילדים, זה שמתאכזב מצה"ל וכד`.
בהתחלה גם אני לא הבנתי, למה שלחו את הצוות שלי - 12 אנשים - להילחם בכפר שלם של מחבלים.
לקח לי כשנה עד שהצלחתי להסכים עם העובדה ששירתתי ביחידה שאחד היעודים שלה זה פשיטה - ופשיטה זה בדיוק מה שעשינו. לא זרקו אותנו לכלבים. היו לנו אמצעי לחימה ברמה גבוהה מרוב היחידות של צה"ל, היינו צוות מנוסה ומאומן במיוחד למשימה מהסוג הזה, מטרת המשימה הייתה ברורה לכולנו וגם הביצוע היה מעולה.
סך הכל הצלחנו להתגנב למעוז של חיזבאללה ולפוצץ שלושה מתקנים מטווחים קצרים בעזרת טילי כתף. ועוד לצאת משם כשכל החיילים חיים, ויש רק פצוע אחד.
כמובן שהיה לנו גם הרבה מאוד מזל, אבל המזל בדרך כלל תומך במי שראוי לו. המעז מנצח, זו הסיסמה של כל פשיטה באשר היא.
« Последнее редактирование: 10 Мая 2011, 10:18:06 от bad »
Кувалдометр — вопреки названию, тонкий калибровочный прибор. Используется вместо микроскопа для более эффективного забивания гвоздей и всего остального. Бывает двух основных типов: прецизионный (массой свыше 16 кг) и обычный. Вместе с ним нередко упоминаются киркограф и ломоскоп.